נתרן בשתן

נתרן בשתן מודד כמה נתרן הכליות מוציאות לשתן, בדרך כלל בדגימת נקודה. בשונה מרוב הבדיקות אין לו טווח 'תקין' קבוע, כי כליה בריאה משנה נתרן בשתן במידה רחבה כדי להתאים לצריכת המלח ולצורכי הגוף — ולכן הוא מתפרש במצב קליני ספציפי ולא כגבוה או נמוך באופן מופשט. ערכו הוא כחלון למה שהכליות עושות. כשהגוף חש נפח דם נמוך — מהתייבשות, אובדן דם, או מצבים כמו אי-ספיקת לב ושחמת שבהם המחזור האפקטיבי מופחת — הכליות שומרות מלח, והנתרן בשתן נמוך. כשמלח אובד שלא כראוי — מבעיות כליה או יותרת-כליה מסוימות או תרופות משתנות — הנתרן בשתן גבוה יותר למרות שהגוף צריך לאגור. זה הופך אותו לבדיקת מפתח בשני מצבים: בירור סיבת נתרן נמוך בדם (היפונתרמיה), שבו הוא מסייע להפריד דלדול נפח מתסמונת SIADH, והערכת פגיעה כלייתית חדה, שבה נתרן נמוך בשתן מצביע על כליה המתאמצת תחת זרימת דם ירודה ולא על רקמת כליה פגומה. הוא לעיתים קרובות משולב עם קריאטינין לחישוב ההפרשה החלקית של נתרן.

• אובדן מלח דרך הכליה — תרופות משתנות, בעיות צינוריות מסוימות בכליה, או אי-ספיקת יותרת-כליה (אדיסון).
• SIADH — בהקשר של נתרן נמוך בדם, נתרן בשתן שאינו נמוך תומך באבחנה זו.
• פגיעה כלייתית חדה מנזק לרקמת הכליה — בניגוד לזרימת דם ירודה.

• הכליה אוגרת מלח — הגוף חש נפח אפקטיבי נמוך: התייבשות, אובדן דם או נוזלים, אי-ספיקת לב או שחמת.
• בפגיעה כלייתית חדה — נתרן נמוך בשתן מצביע על זרימת דם מופחתת לכליה ולא על נזק ישיר לכליה.